פחמן כחול (קיבוע עשב ים, מנגרובים ואצות ים)
פחמן כחול מתייחס לפחמן הנקלט ונאגר על ידי מערכות אקולוגיות חופיות וימיות, כאשר כרי עשב ים, יערות מנגרובים וביצות גאות ושפל הם מערכות הקיבוע הנחקרות והמבוססות ביותר, הקוברות פחמן אורגני במשקעים אנאירוביים שבהם הוא יכול להישאר כלוא במשך מאות עד אלפי שנים. קביעות אחסון זו עולה בדרך כלל על רוב בולעני הפחמן היבשתיים ביערות, שבהם פחמן מאוחסן פגיע יותר לשחרור באמצעות שריפה, פירוק או שינוי ייעוד קרקע. מעמדה של אצות ים כבולען פחמן כחול אמיתי לטווח ארוך נותר פחות מבוסס מדעית מקיבוע מנגרובים ועשב ים, שכן רוב אצות הים המגודלות נקטפות ונצרכות או מעובדות תוך חודשים, כלומר הפחמן שלהן חוזר למחזור הפחמן הרחב יותר במהירות יחסית, אלא אם כן חלק משמעותי מהביומסה מופנה במיוחד לאחסון לטווח ארוך או לשקיעה באוקיינוס העמוק – תחום של מחקר פעיל ושל מחלוקת מסוימת לגבי כמה קיבוע נטו אמיתי מספק גידול אצות ים לעומת פשוט העברת פחמן שכבר היה אמור לעבור במערכת. חקלאות ימית מצטלבת עם מערכות אקולוגיות של פחמן כחול בשתי דרכים מנוגדות שיש להבחין ביניהן בהערכה אמינה: חוות בריכות וכלובים הממוקמות על ידי המרה או פגיעה בבתי גידול קיימים של מנגרובים או עשב ים הורסות בולען פחמן מבוסס ומשחררות פחמן שאוחסן בעבר, השפעה שלילית מתועדת היטב בהרחבת בריכות שרימפס היסטוריות; בעוד שחוות המשולבות בכוונה או משקמות בתי גידול אלה, חקלאות ימית ידידותית למנגרובים, חוות אצות ים, יכולות לתרום באופן חיובי לאחסון פחמן חופי. מתודולוגיות אשראי פחמן כחול בשל כך בוגרות יותר ומקובלות יותר עבור פרויקטים לשיקום מנגרובים ועשב ים מאשר עבור גידול אצות ים, ומשקפות הבדל זה בוודאות המדעית לגבי קיבוע ארוך טווח בפועל.
