סינון כניסת מי ים ומניעת ביופאולינג

מערכות שאיבת מי ים דורשות סינון בנקודת השאיבה במיוחד כדי למנוע כניסת פסולת, אורגניזמים גדולים יותר, ובמערכות מתוכננות היטב, גם זחלי דגים ורכיכות, שעלולים להישאב אחרת לתוך צנרת השאיבה ולגרום נזק לציוד במורד הזרם או להוות חדירה ביולוגית בלתי רצויה למערכות הטיפול והגידול של המתקן. גודל רשת המסנן מאזן בין הרחקה מספקת לבין פשרה של הגבלת זרימה ותדירות סתימה שמטיל מסנן בעל רשת עדינה יותר, בהשוואה למסנן גס יותר המאפשר מעבר של יותר חומר אך דורש ניקוי פחות תכוף. אורגניזמים הגורמים לביופאולינג – בלוטי ים, מולים וחיים ימיים אחרים המתיישבים – מתיישבים בקלות על מסנני שאיבה, פנים צינורות ומשטחי מבני שאיבה, בהינתן זרימת המים הרציפה וחשיפה לחומרי הזנה שמבנים אלה מספקים. התיישבות זו מגבילה בהדרגה את הזרימה, ואם ההתיישבות מתקדמת מספיק, היא עלולה לסכן חסימה מוחלטת של השאיבה. משמעות הדבר היא שמניעת ביופאולינג בשאיבה וניקוי תקופתי מהווים דרישת תחזוקה שוטפת ומתוכננת, ולא שיקול התקנה חד-פעמי המטופל רק בעת הקמת המערכת הראשונית. אסטרטגיות למניעת ביופאולינג (antifouling) לתשתיות שאיבה כוללות ניקוי פיזי על בסיס מתוזמן, טיפול כימי במבני שאיבה באמצעות גישות דומות בעיקרון לטכנולוגיית ציפויים מונעי ביופאולינג הנדונה במקום אחר בתוכן "כלובים" במילון מונחים זה, אך מותאמות לתשתיות שאיבה קבועות ולא למבני רשת נעים. במערכות מסוימות, נעשה שימוש בטיפול הלם תרמי או כלור תקופתי המכוון במיוחד לביופאולינג פנימי בצנרת השאיבה, שאליו גישה לניקוי פיזי אינה קלה. בחירת מיקום ועומק השאיבה, כאשר הדבר אפשרי בהתחשב באילוצי האתר, יכולה להפחית את לחץ הביופאולינג על ידי מיקום נקודות השאיבה הרחק ממשטחים בעלי לחץ ביופאולינג גבוה ביותר ומאזורי מים רדודים שבהם אור וטמפרטורה תורמים ביותר להתיישבות וצמיחה של אורגניזמים מזהמים. זה מחבר את תכנון השאיבה בחזרה לאפיון הסביבתי הרחב יותר הספציפי לאתר, הנדון לאורך תוכן האוקיינוגרפיה של מילון מונחים זה, כקלט רלוונטי להחלטות תכנון תשתית השאיבה מעבר לשיקולי איכות מים בלבד.