סכסוכי בעלות על קרקעית נהר ואגם (מיקום חוות חקלאות ימית)
הבעלות על הקרקעית הפיזית מתחת לנהר או לאגם, בניגוד לבעלות על המים הזורמים או עומדים מעליה, כפופה לכללים משפטיים שונים ולעיתים סותרים בין תחומי שיפוט. ישנם תחומי שיפוט המתייחסים לבעלות על קרקעית מים ניתנים לשיט כציבורית מטבעה, ללא קשר לבעלות על הקרקע הסמוכה, בעוד שאחרים מרחיבים את בעלות בעל הקרקע הגובל במים עד לקו המים או אפילו למרכז גוף מים שאינו ניתן לשיט. מצב זה יוצר אי-ודאות אמיתית לגבי הבעלות באזורים מסוימים, מה שעלול לסבך ישירות את מיקום חוות חקלאות ימית בגופי מים מתוקים שבהם הבעלות על הקרקעית מעולם לא נקבעה באופן חד-משמעי או שהייתה נתונה במחלוקת היסטורית. מבנה בריכה או כלוב-גידול המעוגן פיזית או מונח על קרקעית אגם או נהר דורש סמכות משפטית ברורה על שטח קרקעית ספציפי זה, בין אם באמצעות בעלות מלאה, זיקת הנאה או חכירה ממשלתית. התחלת בנייה לפני פתרון שאלת בעלות קרקעית לא ברורה או שנויה במחלוקת הולידה סכסוכים משפטיים מתועדים בתחומי שיפוט מרובים, שבהם מתקן אותגר מאוחר יותר על ידי תובע בעלות מתחרה שקבע כי למפעיל לא הייתה סמכות מתאימה לתפוס את שטח הקרקעית הספציפי מלכתחילה. מענקי קרקע היסטוריים, הוראות אמנות, ולעיתים רישומי קניין בני מאות שנים, שולטים ברבים מסכסוכים אלה, כלומר, פתרון אי-ודאות בבעלות על הקרקעית לפני השקעת הון גדולה דורש לעיתים קרובות מחקר קניין מיוחד, ובמקרים שנויים במחלוקת אמיתיים, פעולה משפטית רשמית להסדרת הבעלות לפני שמפעיל יכול להמשיך בביטחון מלא בסמכות המיקום שלו. סיכון זה משמעותי יותר בדרך כלל עבור חקלאות ימית מבוססת בריכות ואגמים במים מתוקים מאשר עבור חקלאות ימית ימית או חופית, מכיוון שרוב תחומי השיפוט מיישמים כללי בעלות ציבורית ברורים וסטנדרטיים יותר על קרקעית הים הימית באופן ספציפי, בעוד שכללי הבעלות על קרקעית מים מתוקים פנימיים נוטים להיות ישנים יותר, ספציפיים יותר לתחום השיפוט, ובאזורים מסוימים באמת לא מוסדרים או שנויים במחלוקת היסטורית באופן שיוצר סיכון מיקום אמיתי, אם כי לעיתים קרובות מתעלמים ממנו, לפיתוח חקלאות ימית במים מתוקים.
