תקנות אזורי חיץ גדותיים (מרחקי הפרדה מחוות בריכות)
תקנות אזורי חיץ גדותיים דורשות מרחק הפרדה מינימלי מוגדר, לרוב רצועה צמחית, בין בניית בריכות חקלאות ימית או נקודות פריקה לבין קצה נחל טבעי, נהר או שטח ביצה סמוך. מטרתן לסנן משקעים וחומרים מזינים מכל נגר או פריקה חקלאית לפני שהם מגיעים לגוף המים המוגן, ולשמר את התפקוד האקולוגי של המסדרון הגדותי הטבעי עצמו, ללא תלות בשיטות ניהול איכות המים של החווה. רוחב החיץ הנדרש משתנה באופן ניכר לפי תחומי שיפוט ולפי סיווג הרגישות של גוף המים הסמוך. גופי מים רגישים יותר מבחינה אקולוגית או כאלה שאיכות המים שלהם כבר נפגעה, דורשים בדרך כלל חיץ חובה רחב יותר מאשר גוף מים סמוך פחות רגיש ומתפקד טוב יותר, תחת אותה מסגרת רגולטורית כללית. דרישות החיץ מתפקדות כהגבלה בתכנון שימושי קרקע, המשפיעה ישירות על כמה משטח קרקע נתון יכול למעשה להיות מפותח לאזור בריכות יצרני. משמעות הדבר היא שתקנות אזור החיץ מפחיתות למעשה את שטח השימוש הפוטנציאלי של נכס על גדות מים מעבר למה שגודל החלקה הגולמי לבדו היה מרמז. זהו שיקול הנלקח בחשבון ישירות בהערכת היתכנות האתר וכדאיותו הכלכלית בשלב רכישת הקרקע הראשוני ותכנון החווה. האכיפה מסתמכת בדרך כלל על שילוב של סקירת תוכניות בשלב ההיתר המאשרת כי פריסת הבריכות המוצעת מכבדת את מרחקי ההפרדה הנדרשים, ובדיקת ציות עוקבת המאמתת כי החיץ אכן נבנה ותוחזק כפי שאושר. זאת מכיוון שחיץ המוצג כהלכה בתוכנית אתר מאושרת אינו מספק הגנה אמיתית על איכות המים אם הוא אינו מיושם ומתוחזק בפועל כאזור חיץ צמחי ומתפקד בשטח לאורך חיי הפעילות של המתקן.
