טפילי עלוקות בחקלאות ימית
עלוקות טפיליות נצמדות לעור, לסנפירים או לאזור הזימים של דג מארח כדי להיזון מדם, וגורמות לנזק ישיר הקשור לאנמיה בעוצמות נגיעות גבוהות יותר, ויוצרות פצעי הזנה פתוחים אשר, בדומה לסיכון הפצעים שנדון עבור נגיעות תולעת העוגן, יוצרים נקודת כניסה לזיהום משני שיכולה להתברר כמזיקה יותר באופן מיידי מאשר נזק הזנת הדם הישיר של העלוקה לבדו. מעבר להשפעתם הטפילית הישירה, מיני עלוקות דגים מסוימים משמשים כווקטור מתועד המעביר פתוגנים אחרים הנישאים בדם, כולל זיהומי טריפנוזומים וטפילי דם אחרים, בין דגים במהלך פעילות הזנת הדם שלהם. משמעות הדבר היא שנגיעות עלוקות יכולה לייצג סיכון רחב יותר להחדרת מחלות החורג מהנטל הטפילי הישיר של העלוקה על המארח. נגיעות עלוקות משמעותית יותר בדרך כלל בחקלאות ימית בבריכות ובגופי מים טבעיים מאשר במערכות סגורות ומבוקרות יותר כמו RAS, מכיוון שעלוקות דורשות בדרך כלל מגע עם משקעי בריכה או אגם ופסולת טבעית לחלקים ממחזור חייהן, בית גידול שנעדר במידה רבה או לחלוטין במערכת מיכל סגורה במחזור חוזר. זה הופך את סיכון טפילי העלוקות לתלוי באופן משמעותי יותר באתר ובסוג המערכת מאשר מספר בעיות אקטופרזיטים רלוונטיות יותר באופן אוניברסלי שנדונו במקומות אחרים באשכול זה. גישות בקרה כוללות טיפול כימי ממוקד בתקופות שיא פעילות העלוקות, ניהול בריכות המפחית את תנאי המשקעים והפסולת התומכים ברביית עלוקות, ובמקרים מתועדים מסוימים בקרה ביולוגית המציגה טורפים טבעיים של עלוקות. עם זאת, גישות טיפול כימיות דורשות שיקול דעת זהיר של ריכוז ומשך חשיפה כדי למנוע פגיעה בדגים המגודלים עצמם לצד טפילי העלוקות הממוקדים, איזון הדומה לשיקולי המרווח הטיפולי הרלוונטיים למספר טיפולים אחרים בטפילים חיצוניים.
