תכנון מתקן לייצור מזון חי
מתקן לייצור מזון חי התומך במדגרה מסחרית חייב לתאם מספר מערכות גידול נפרדות ותלויות זו בזו באופן סדרתי: תרבית מיקרו-אצות המזינה תרבית רוטיפרים, תרבית רוטיפרים המזינה בתורה מיכלי זחלים, ובפרוטוקולים מסוימים גם הזנת העשרת ארטמיה. כל שלב פועל על פי לוח זמנים ייצור משלו ודורש תנאי סביבה ספציפיים משלו. משמעות הדבר היא שתכנון המתקן ותזמון הפעולות חייבים לסנכרן את שרשרות הייצור התלויות זו בזו, כך שתפוקת כל שלב תהיה זמינה בכמות ובאיכות מספקות בדיוק כאשר השלב הבא או מיכלי הזחלים עצמם זקוקים לה, במקום ששלב כלשהו בשרשרת יהפוך לצוואר בקבוק שיותיר את הזחלים ללא אספקת מזון חי מספקת בחלון האכלה קריטי. הפרדה פיזית בין שלבי גידול מזון חי שונים, ובין אזורי ייצור מזון חי לאזור גידול הזחלים עצמו, עוקבת אחר היגיון דומה של אזורי ביו-בטיחות כמו זה הנדון בהקשר הרחב יותר של ביו-בטיחות במדגרות במקומות אחרים במילון מונחים זה. זאת מכיוון שאירוע זיהום בשלב גידול אחד – תרבית אצות שקרסה או זוהמה, תרבית רוטיפרים שנדבקה באורגניזם לא רצוי – אמור להיות ניתן להכלה באופן אידיאלי לשלב הספציפי הזה, במקום לסכן זיהום צולב למערכות הגידול התלויות זו בזו החולקות את אותו מתקן. קיבולת גידול עודפת, כלומר שמירה על יותר מכלי גידול פעיל אחד לכל שלב קריטי של מזון חי במקום להסתמך על קו גידול יחיד ללא גיבוי, מגנה מפני הסיכון האמיתי שקריסה של תרבית בודדת – סיכון מתועד וחוזר בגידול אצות ורוטיפרים באופן כללי – עלולה להותיר אוכלוסיית זחלים של מדגרה שלמה ללא אספקת מזון מספקת במהלך חלון התפתחות קריטי, ללא מקור חלופי זמין מיידי. קביעת גודל המתקן ותכנון הייצור חייבים לקחת בחשבון את התפוקה המשתנה מטבעה של ייצור מזון חי, ואת הצורך הנובע מכך בקיבולת חיץ מעבר למינימום התיאורטי הנדרש כדי להתאים בדיוק לדרישת הזחלים הצפויה. זאת מכיוון שמערכות גידול מזון חי אינן מייצרות באופן אמין תפוקה קבועה וצפויה לחלוטין מדי יום, כלומר מתקן שגודלו מותאם בדיוק לדרישה הממוצעת הצפויה ללא מרווח חיץ, מתמודד עם סיכון מתועד של מחסור תקופתי במזון בדיוק כאשר הזחלים זקוקים ביותר לאספקת מזון אמינה ובלתי מופרעת.
