כללי מקור (סחר בפירות ים)
כללי מקור קובעים מאיזו מדינה נחשב מוצר נסחר כמגיע מבחינה חוקית לצורך מכסים והסכמי סחר. שאלה זו רחוקה מלהיות אוטומטית עבור פירות ים ברגע שהעיבוד חוצה גבולות, שכן שרימפ שנתפס במדינה אחת, הוקפא בשנייה, ועובד מחדש למוצר מצופה פירורים בשלישית, מעלה שאלה אמיתית לגבי כללי המקור של איזו מדינה וגישת סחר מועדפת, אם בכלל, המוצר המוגמר זכאי לטעון. עבור מוצר שנתפס בטבע במלואו או גודל ונקצר בחווה ללא עיבוד חוצה גבולות, המקור הוא בדרך כלל פשוט – המדינה שבה החיה נתפסה או גודלה. אך ברגע שמתבצע עיבוד משמעותי במדינה אחרת, כללי המקור דורשים בדרך כלל מבחן טרנספורמציה מהותית, המעריך האם העיבוד שבוצע שינה את סיווג המכס של המוצר או הוסיף ערך מספיק כדי להצדיק התייחסות למדינת העיבוד, ולא למדינת המקור המקורית, כמקור המוצר למטרות סחר. הסכמי סחר חופשי מפרטים כל אחד את קריטריוני כללי המקור שלו ואת ההוכחה התיעודית הנדרשת (תעודת מקור, המונפקת לעיתים קרובות על ידי לשכת מסחר או רשות הסחר של המדינה המייצאת), כלומר זכאותו של מוצר פירות ים לטיפול מכסי מועדף במסגרת הסכם סחר אחד אינה עוברת אוטומטית להסכם אחר עם קריטריוני מקור שונים, אפילו עבור אותו מוצר פיזי זהה. הונאת מקור, הצגה כוזבת של ארץ המקור האמיתית של מוצר במיוחד כדי לגשת למכס מועדף של הסכם סחר או כדי לעקוף מכס אנטי-דאמפינג החל על ארץ המקור האמיתית, היא הפרת מכס נאכפת באופן פעיל שהובילה למקרי ענישה משמעותיים בסחר העולמי בפירות ים.
