נגיף הקשתית של עשררגליים 1 (DIV1) בשרימפס
נגיף הקשתית של עשררגליים 1 (DIV1), שאופיין לראשונה לאחרונה יחסית ואושר כפוגע הן בשרימפס לבן רגל והן במיני שרימפס מתורבתים אחרים ברחבי מספר אזורי ייצור באסיה, גורם למצג מחלה הכולל עייפות, ירידה באכילה, ובחלק מהאוכלוסיות הנגועות מתועדים מעי ריק וניוון של ההפטופנקראס. תמותה מדווחת בהתפרצויות חמורות מגיעה לרמות דומות מבחינה כלכלית לחלק ממחלות הנגיפיות העיקריות האחרות של שרימפס הנדונות במקום אחר במילון מונחים זה, מה שממצב את DIV1 כתוספת משמעותית לרשימה הנרחבת ממילא של פתוגנים נגיפיים שעל מגדלי שרימפס לסנן ולנהל במערכות ייצור אינטנסיביות. הנגיף זוהה לא רק בשרימפס מתורבת אלא גם במינים אחרים של סרטנים עשררגליים ובמקרים מתועדים מסוימים גם בפונדקאים שאינם סרטנים, מה שמעלה שאלות אפידמיולוגיות לגבי מגוון הפונדקאים הפוטנציאליים ודרכי ההעברה, שנותרות תחום פעיל של מחקר מתמשך ולא הבנה מדעית מיושבת לחלוטין בשלב זה של תקופת האפיון המדעי הפורמלי הקצרה יחסית של הפתוגן. בדומה למספר פתוגנים נגיפיים אחרים של שרימפס שהופיעו לאחרונה יחסית, סינון ואישור של דגי רבייה נקיים מפתוגנים ספציפיים (SPF), וזיהוי מבוסס PCR המיושם על דגי רבייה ופוסט-לרוות לפני האכלוס, מייצגים את אסטרטגיית הבקרה העיקרית הזמינה בהיעדר כל טיפול אנטי-ויראלי מאושר לזיהומים ויראליים מבוססים בשרימפס. זאת, בעקבות אותה לוגיקת ביו-בטיחות ממוקדת דגי רבייה SPF שהפכה לתגובה התעשייתית הסטנדרטית לכל איום מחלה ויראלית מרכזי של שרימפס שהופיע בעשורים האחרונים. תגובות רגולטוריות אזוריות ולאומיות להופעת DIV1, כולל בחלק מהמדינות הנגועות מעמד רשמי של מחלה מחייבת דיווח ודרישות דיווח ובקרת תנועה נלוות, ממחישות כיצד סיווג רגולטורי של פתוגן שאופיין לאחרונה וההשלכות הנלוות על סחר וביו-בטיחות בדרך כלל באים בעקבות האפיון המדעי הראשוני שלו ואישור משמעותו הכלכלית לתעשייה.
