גידול בכלובים (כלוב רשת)

גידול בכלובים, או חקלאות בכלובי רשת, מחזיק דגים במתחמי רשת גמישים או קשיחים המעוגנים במים פתוחים – אגמים, מאגרים, נהרות או ימים חופיים – תוך הסתמכות על גוף המים הסובב לאספקת חמצן, פיזור פסולת ובקרת טמפרטורה, כאשר החקלאי אחראי רק להאכלה, הגנת המלאי ותחזוקת הרשת. ההיגיון הכלכלי שלו משכנע: עלויות ההון והתפעול לקילוגרם מיוצר נמוכות בהרבה ממערכות יבשתיות מכיוון שאין צורך בתשתית לטיפול במים, שאיבה או חימום, וזו הסיבה שרובם המכריע של דגי הסלמון המגודלים וחלק גדול מדגי הדניס, הלברק והפנגסיוס מגודלים בכלובים. התוצאה היא שליטה כמעט אפסית: חמצן מומס, תנודות טמפרטורה, פריחות אצות ואירועי עכירות מגיעים ללא סינון, ופסולת מומסת וחלקיקית – חנקן, זרחן, מוצקים אורגניים השוקעים מתחת לכלוב – מוזרמת ישירות למערכת האקולוגית הקולטת, מה שהופך את כושר הנשיאה של האתר, העומק וזרימת הזרם למשתנים רגולטוריים קריטיים. סיכונים תפעוליים נוספים נובעים מהגבול הפתוח: בריחות דגים דרך רשתות שניזוקו בסערה או נקרעו על ידי טורפים מציגות גנטיקה מתורבתת לאוכלוסיות בר; כיני ים ופתוגנים מועברים בשני הכיוונים בין דגים מתורבתים לדגי בר; וזיהום רשתות על ידי אצות וחסרי חוליות חייב להיות מנוהל באמצעות ניקוי באתר, רשתות נגד זיהום או החלפות רשת קבועות. רגולציה מודרנית משלבת גידול בכלובים עם מגבלות ביומסה, דרישות הפקרה (fallowing), ניטור סביבתי של הבנתוס, ותכנוני הכלה סגורים או סגורים למחצה המפרידים את הדגים מהמים הסובבים.