נגיף נמק עצבי (בטאנודא-וירוס) בדגי ים
נגיף נמק עצבי, בטאנודא-וירוס, תוקף רקמת עצב ורשתית במגוון רחב של מיני דגי ים מבויתים, כאשר הדקר מתועד היטב במיוחד אך גם לברקן, דניס ומספר מיני ים אחרים רגישים. הוא גורם להתנהגות שחייה חריגה אופיינית, תנועה לא יציבה, אובדן שיווי משקל, ונזק של ואקואולציה לרקמת המוח והרשתית הנראה בבדיקה היסטופתולוגית, כאשר התמותה מרוכזת באופן מכריע בשלבי הזחל והצעירים המוקדמים, מה שהופך אותו לאחד מאיומי המחלה המשמעותיים ביותר בשלב המדגרה במגזרי חקלאות ימית מרובים, ולא בעיקר לדאגה בשלב הגידול. העברה אנכית, שבה דגי רבייה מעבירים את הנגיף לצאצאים דרך ביצים, תועדה עבור מספר מינים נגועים, כלומר בדיקת דגי רבייה ואישור סטטוס נקי מנגיפים הם נקודת בקרה ביו-בטיחותית מרכזית, בעקבות אותה לוגיקה של ניהול דגי רבייה נקיים מפתוגנים ספציפיים המיושמת לפתוגנים מרכזיים אחרים הניתנים להעברה אנכית הנדונים במקומות אחרים במילון מונחים זה, שכן מניעת הנגיף בשלב דגי הרבייה והביצים מונעת את הבעיה הקשה הרבה יותר של ניהול זיהום שכבר התבסס ברגע שהוא מגיע לאוכלוסיית הזחלים הפגיעה ביותר. לטמפרטורה יש השפעה מתועדת על חומרת המחלה וסבירות ההתפרצות במספר מינים נגועים, כאשר מים חמים יותר קשורים בדרך כלל להתפרצויות חמורות יותר, כלומר ניהול טמפרטורת המדגרה במהלך תקופת הזחל הפגיעה ביותר הוא אחד מהמעט מנופי הפעולה הזמינים להפחתת סיכון ההתפרצות וחומרתה מעבר לבדיקת דגי רבייה בלבד. פיתוח חיסונים עבור מספר מינים נגועים בעלי חשיבות מסחרית התקדם לזמינות מסחרית בשווקים מסוימים, אם כי יעילות ופריסה מעשית בשלב החיים הזחלי המוקדם ביותר הפגיע ביותר למחלה נותרה מאתגרת מבחינה טכנית בהתחשב בקושי המעשי במתן מנה יעילה של חיסון לזחלים קטנים מדי ומוקדמים מדי בהתפתחותם למסירה סטנדרטית מבוססת הזרקה, כלומר בדיקת דגי רבייה וביו-בטיחות במדגרה נותרו אסטרטגיית הבקרה העיקרית לשלב החיים הפגיע ביותר גם כאשר קיימות אפשרויות חיסון לשלבי חיים מאוחרים יותר.
