תכנון אתר IMTA למיקום משותף של מינים מרובים
תכנון פיזי של אתר עבור פעילות IMTA מסחרית חייב למקם כל מין מרכיב – רכיב דגי הסנפיר או השרימפס המוזנים, רכיכות ימיות סופחות, אצות ים סופחות – כך שיקבל חשיפה משמעותית לזרם הפסולת הספציפי שאותו הוא נועד ללכוד. הדבר דורש נתוני זרמים ופיזור מפורטים הספציפיים לאתר, ולא רק סידור מינים בתבנית הגיונית רעיונית שעלולה לא להתאים לאופן שבו פסולת נעה בפועל בגוף המים האמיתי תחת תנאי הזרם, העומק והגאות והשפל הספציפיים שלו. מיקום מינים סופחים במורד הזרם יחסית למינים המוזנים, ממוקמים ליירט את ענן הפסולת כשהוא מתפזר עם כיוון הזרם השורר, הוא עקרון התכנון הכללי. אך המרחק והסידור המעשיים שבאמת עובדים תלויים במהירות וכיוון הזרם הספציפיים לאתר, שיכולים להשתנות עם הגאות והשפל והעונות. משמעות הדבר היא שתכנון הממוטב לתנאי זרם טיפוסיים אחד עשוי לתפקד פחות ביעילות באופן ניכר במהלך דפוסי זרימה שונים של גאות ושפל או עונתיים שהאתר חווה בזמנים אחרים. ציוד ולוגיסטיקה תפעולית מוסיפים אילוץ תכנוני מעשי נוסף מעבר לאופטימיזציה הביולוגית הטהורה של לכידת חומרים מזינים, שכן גישה לקציר, תחזוקה וניטור עבור סוגי מינים שונים מרובים והציוד השונה שלהם – כלובים, חבלים ארוכים, רפסודות – חייבים להתקיים יחד באותו שטח אתר מורשה מבלי להפריע תפעולית זה לגישה ולדרישות השירות של זה. רישוי רגולטורי לאתרי IMTA מרובי מינים עדיין פחות סטנדרטי בתחומי שיפוט רבים מאשר רישוי לאתר קונבנציונלי של מין יחיד, מכיוון שמסגרות רגולטוריות פותחו בדרך כלל סביב ייצור של מין יחיד ועדיין מסתגלות להערכה ואישור של האינטראקציות המורכבות יותר, מרובות הרכיבים, של חומרים מזינים ואקולוגיות שתכנון IMTA יוצר בכוונה. בפועל, הדבר הפך את רישוי ואישור אתרי IMTA לתהליך רגולטורי מורכב יותר במספר אזורים מאשר רישוי פעילות מקבילה של מין יחיד.
