סיכון בממשק בר-מגודל
ממשק הבר-מגודל הוא נקודת המגע, מים משותפים, כלובים פתוחים בגופי מים טבעיים, ומקורות שאיבת מים מנהרות וחופים, שבהם פתוגנים יכולים לנוע באופן דו-כיווני בין אוכלוסיות מימיות בטבע למלאי מגודל. זהו סיכון המבדיל באופן מהותי חקלאות ימית במים פתוחים ממערכות יבשתיות סגורות לחלוטין שבהן לא קיים מגע ביולוגי ישיר כזה. אוכלוסיות מגודלות נושאות בדרך כלל סיכון מחלות לא פרופורציונלי בממשק זה, מכיוון שצפיפות גידול גבוהה מרכזת מארחים רגישים באופן המגביר את רמות הפתוגנים הרבה מעבר למה שאוכלוסיית בר דלילה יכולה לקיים. חווה החווה התפרצות יכולה אז לשמש כמגבר פתוגנים הנשפך בחזרה למלאי הבר ברמות שהמערכת האקולוגית הסובבת לא הייתה מייצרת באופן טבעי, חשש מתועד במיוחד סביב העברת כיני ים בין סלמונידים מגודלים ובר. סיכון הממשק פועל גם בכיוון השני: דגים וסרטנים נודדים בטבע יכולים להכניס פתוגן לחווה שאין לביטחון הביולוגי של החווה דרך מעשית למנוע את כניסתו, מכיוון ששאיבת מים ממערכת נהר או חוף משותפת אינה יכולה להיות מבודדת לחלוטין מאוכלוסיות בר המשתמשות באותם מים, בניגוד למערכת RAS סגורה. בחירת אתר ודרישות מרווח במסגרות רגולטוריות רבות לוקחות כעת בחשבון במפורש את סיכון הממשק, וקובעות מרחקים מינימליים בין חוות לבין נתיבי נדידה או אזורי הטלה ידועים בטבע, במיוחד כדי להפחית את הסבירות להעברה דו-כיוונית, במקום להסתמך רק על אמצעי ביטחון ביולוגי ברמת החווה לניהול סיכון הטמון במערכת פתוחה.
