ניהול איזון חנקן ו-pH באקוופוניקה
ניהול חנקן במערכת אקוופוניקה מקושרת תלוי באותה שרשרת ניטריפיקציה, אמוניה לניטריט לניטראט, העומדת בבסיס איכות המים של כל מערכת חקלאות ימית במחזור, אך עם הדרישה הנוספת שהניטראט המתקבל, שהוא בדרך כלל צורת החנקן הסופית שהמערכת מתייצבת עליה, חייב להיות זמין בריכוז וביחס חומרים מזינים כללי מאוזן המספיק לתמוך בצמיחת צמחים בריאה, ולא רק להישמר מתחת לסף בטיחות לדגים כמטרה הבלעדית במערכת RAS המיועדת לדגים בלבד. קונפליקט ה-pH במרכז תכנון מערכות מקושרות נובע מכך שחיידקים ניטריפיקטורים מתפקדים בצורה הטובה ביותר ב-pH בסיסי מתון סביב 7.5-8.5, רוב מיני הדגים סובלים טווח מתון דומה באופן סביר, אך צמחים רבים קולטים ברזל ומיקרו-נוטריינטים אחרים ביעילות רבה יותר ב-pH נמוך יותר וחומצי יותר, סביב 5.5-6.5. משמעות הדבר היא שכל נקודת pH יחידה שנבחרת למערכת מקושרת מייצגת בהכרח פשרה, המכוונת בדרך כלל סביב 6.8-7.0, השומרת על כל שלושת המרכיבים הביולוגיים מתפקדים באופן הולם מבלי להיות אופטימלית באופן אינדיבידואלי לאף אחד מהם. אשלגן וסידן, שניהם חומרים מזינים חשובים לצמחים, מסופקים בכמות מוגבלת יחסית מפסולת דגים בלבד בהשוואה למה שדורש ייצור צמחים אינטנסיבי. זו הסיבה שמערכות מקושרות רבות עדיין דורשות השלמה מינרלית ישירה, בדרך כלל אשלגן הידרוקסיד או סידן הידרוקסיד המשמשים בו-זמנית כבופר להעלאת pH וכתוסף תזונתי, ובכך מטפלים בשני צרכי המערכת עם קלט אחד. מכיוון שדינמיקת החנקן וה-pH מתקיימת באינטראקציה מתמדת במקום להתייצב במצב יציב קבוע, ניטור שוטף והתאמה הדרגתית, במקום כיול הגדרה ראשוני יחיד, הם משמעת התפעול הסטנדרטית הנדרשת כדי לשמור על צד הדגים וצד הצמחים של מערכת מקושרת בתוך טווחי הסבילות המקובלים שלהם לאורך זמן.
