דרישות זרימה סביבתית (ספיקת מינימום בנחל)
דרישות זרימה סביבתית, המכונות גם כללי ספיקת מינימום בנחל, קובעות נפח מים בסיסי מוגן משפטית שחייב להישאר זורם בנהר או בנחל ללא קשר לביקוש לשאיבה במעלה הזרם, במטרה להגן על תפקוד המערכת האקולוגית המימית, מעבר דגים, בתי גידול להטלה של דגי בר ואיכות המים במורד הזרם, שהיו נפגעים אילו כל המים הזמינים מעל המינימום המוגן היו מותרים לשימוש מתכלה על ידי משתמשים במעלה הזרם, כולל פעילויות חקלאות מים. דרישות אלו מגבילות ישירות את כמות המים שכל היתר שאיבה פרטני בגוף מים מוסדר יכול לשאוב בפועל בתקופות של ספיקה נמוכה, שכן ההקצאה המקסימלית הנומינלית של ההיתר עשויה להיות מצומצמת בפועל בכל פעם שהספיקה הטבעית יורדת קרוב למינימום הסביבתי המוגן, כלומר אספקת המים האמינה בפועל של מתקן חקלאות מים בעונות יבשות עלולה להיות נמוכה משמעותית מהנפח המקסימלי המוצהר בהיתר אם לא מביאים בחשבון מגבלת זרימה סביבתית זו. תקני זרימה סביבתית נקבעים כיום יותר ויותר באמצעות מידול אקולוגי מפורט המותאם לדרישות בית הגידול והזרימה בפועל של מיני הדגים הישיבים או הנודדים בגוף המים היעד לאורך שלבי חיים ועונות שונים, ולא באמצעות כלל פשוט של אחוז קבוע מהספיקה הממוצעת המוחל באופן אחיד על נהרות שונים בעלי מאפיינים אקולוגיים שונים מאוד, מה שמשקף תחכום מדעי גובר בניהול משאבי מים בכלל. עבור פעילות חקלאות מים התלויה באופן ספציפי בקליטת מים ישירה מהנהר, במיוחד מערכות זרימה פתוחה (flow-through) החסרות את חיץ חיסכון המים שמספקת סחרור חוזר במערכת RAS, צמצום הזרימה הסביבתית בתקופת בצורת מהווה סיכון תפעולי ישיר המועצם על ידי שינויי אקלים, אשר משפיע יותר ויותר הן על החלטות בחירת אתר והן על תכנון ההסתגלות האקלימית הכולל שעל מפעילים במערכות תלויות-זרימה לבצע לצורך חוסן ארוך טווח.
