בקרת טריפה

בקרת טריפה היא מכלול האמצעים המונעים מטורפים טבעיים – קורמורנים, אנפות ועופות אוכלי דגים אחרים, כלבי ים ואריות ים, לוטרות ודגים טורפים טבעיים – להגיע למלאי, מקור לאובדן שביקורות חוות מעריכות בחסר שוב ושוב: להקות קורמורנים לבדן יכולות להסיר מספר אחוזים מהביומסה בבריכה, וכלבי ים קורעים רשתות, ומשחררים דגים בכמויות גדולות. הבקרה מדורגת: הדרה ראשונה (רשתות ציפורים פרושות מעל בריכות, רשתות נגד טורפים התלויות סביב היקפי כלובים, חומרי רשת קשיחים יותר ומערכות מכסה, גידור חשמלי באתרים יבשתיים), הרתעה שנייה (מפחידים אקוסטיים עם דפוסים אקראיים, עפיפונים בצורת טורפים ולייזרים, אורות מעל בריכות האכלה לילית), ושיטות קטלניות או הרחקה רק כמוצא אחרון מוסדר, שכן רוב הטורפים המשמעותיים הם מינים מוגנים הדורשים רישיונות או היתרים ממשלתיים המפרטים אילו שיטות, עונות ומספרים חוקיים. היעילות תלויה בהתאמת האמצעי לטורף: התרגלות מנטרלת התקני הפחדה סטטיים תוך ימים אלא אם כן הם מוזזים ומשתנים, וכלבי ים רעבים לומדים במהירות את חולשות הרשת, כך שבדיקת רשתות היא בעצמה פעילות בקרת טריפה. תכנון אתר (מרחק מאזורי מנוחה של כלבי ים, מקומות לינה של ציפורים ומבנים המרכזים דגי בר) עושה יותר מכל אמצעי בדיעבד, ולכן הערכת סיכוני טריפה היא כיום חלק סטנדרטי מבדיקת נאותות לבחירת אתר.