מודלים של כושר נשיאה לרישוי
רגולטורים של רישוי אינם מעניקים מגבלת ביומסה לפי בקשה; הם מעניקים אותה עד לתקרה שנקבעת על ידי מודל כושר נשיאה (ראה מודלים של כושר נשיאה חופי עבור השיטות ההידרודינמיות ופיזור חומרים מזינים שמאחורי המספר), וזו הסיבה ששלב המודלים, ולא תוכנית ההשקעה של המבקש, הוא שקובע בפועל את הגודל המרבי של החווה. רוב המסגרות הרגולטוריות ממסדות את התפוקה לארבע רמות כושר נשיאה ניתנות להבחנה: כושר פיזי (שטח זמין לכלובים ועגינה), כושר ייצור (מגבלות חמצן וזרם על ביצועי מלאי מדוכא), כושר אקולוגי (השפעה מקובלת על הבנתוס, מיני בר, ומאזן חומרים מזינים), וכושר חברתי (קבלה על ידי משתמשי מים מתחרים), כאשר רישיון מחייב בדרך כלל לרמה המגבילה ביותר באתר נתון. מסגרת הניטור MOM של נורבגיה מיישמת זאת לסיווג בנת'י מדורג, אזורים A עד D מתחת ומסביב לכל חווה, כאשר אתר המידרדר לסיווג D מחייב באופן חוקי קציר ותקופת הפוגה במקום בחירה ניהולית שיקול דעתית. מכיוון שהתקרה המורשית היא מכשיר משפטי, ולא רק הערכה טכנית, מועמדים מרוויחים ביותר מאספקת נתוני בסיס מקומיים מדויקים והנחות עומס שמרניות בשלב הבקשה, וממשטרי רישוי המקצים כושר נשיאה לכל המפעילים בגוף מים משותף במקום לאשר את המודל של כל חווה בנפרד משכניה.
