תביעות הפקעה רגולטורית בסכסוכי מיקום חוות חקלאות ימית
תביעת הפקעה רגולטורית טוענת כי תקנה ממשלתית, הגבלה סביבתית חדשה, סירוב לחידוש היתר, או הגבלת ביומסה שהוטלה רטרואקטיבית, הגבילה באופן כה חמור את השימוש הכלכלי בנכס או בזכות חכירה, עד שהיא מתפקדת כהפקעה בפועל הדורשת פיצוי על פי הגנות חוקתיות או משפטיות מפני תפיסת רכוש ממשלתית ללא פיצוי, אף שהממשלה לא תפסה פיזית את הנכס כפי שהיה קורה בפעולת הפקעה קונבנציונלית. מפעילים בתחום החקלאות הימית העלו טענות הפקעה רגולטורית בתחומי שיפוט שונים, במיוחד בתגובה לתקנות סביבתיות חדשות או הפחתות ביומסה המונעות מיכולת נשיאה, שהוטלו לאחר שמתקן כבר נבנה ופעל תחת היתרים שהונפקו בעבר. הם טוענים כי ההגבלה החדשה הורסת למעשה את הערך הכלכלי של השקעתם הקודמת, אם כי בתי המשפט דרשו בדרך כלל רף גבוה מאוד של שלילת ערך כלכלי מוכחת, ולעיתים קרובות דרשו משהו קרוב לאובדן מוחלט של שימוש כלכלי בר-קיימא ולא רק הפחתה משמעותית ברווחיות, לפני שקבעו כי התרחשה הפקעה אמיתית המזכה בפיצוי. מסגרת משפטית זו יוצרת מתח מובנה שרגולטורים חייבים לנווט בעת הידוק תקנים סביבתיים החלים על פעולות חקלאות ימית קיימות שכבר קיבלו היתר, שכן הגבלה רטרואקטיבית אגרסיבית מדי מסכנת את הממשלה בחבות הפקעה, בעוד שרגולציה זהירה מדי, המעניקה פטורים נרחבים לפעולות קיימות מתקנים חדשים ללא הגבלת זמן, עלולה לערער את מטרת ההגנה הסביבתית שהתקנה החדשה נועדה להשיג מלכתחילה. מכיוון שהתדיינות משפטית בנושאי הפקעה רגולטורית היא בדרך כלל יקרה, איטית, ונושאת תוצאה בלתי ודאית בהתחשב ברף המשפטי הגבוה הנדרש בדרך כלל, רוב מפעלי החקלאות הימית העומדים בפני הגבלה רגולטורית חדשה מזיקה מהותית, מעדיפים פנייה ישירה, תקופות הסתגלות מוסכמות, תוכניות פיצוי או הפחתה, או הסברה פוליטית לבחינה מחודשת של הרגולציה, כדרכים מעשיות יותר מאשר התדיינות משפטית רשמית בנושאי הפקעה, ושומרים את טענת ההפקעה כאפשרות של מוצא אחרון ולא כאסטרטגיה ראשית ליישוב סכסוכים.
