מדדי סיכון לעבודת כפייה (שרשרת אספקת פירות ים)
מדדי סיכון לעבודת כפייה הם סימני אזהרה ספציפיים וניתנים לצפייה שארגוני עבודה בינלאומיים ומבקרים חברתיים בתעשיית פירות הים משתמשים בהם כדי לאתר תנאי עבודה כפויים או נצלניים. אלו כוללים החזקת מסמכי זהות המונעת מעובד לעזוב את מקום עבודתו בחופשיות, עבדות חוב באמצעות דמי גיוס המנוכים מהשכר וכולאים עובדים בשירות ממושך ולא רצוני, שעות נוספות מופרזות וללא תשלום, הגבלת תקשורת או תנועה, והתעללות פיזית או נפשית. כל אחד מאלו הוא מדד מוכר שארגון העבודה הבינלאומי (ILO) ותוכניות הסמכה מרכזיות משתמשים בו כקריטריון לביקורת, במקום להסתמך על הגדרה כוללנית אחת לעבודת כפייה שעלולה להיות מעורפלת מדי להערכה עקבית. דיג פראי, במיוחד בכלי שיט במים מרוחקים שבהם עובדים יכולים לשהות בים חודשים עם פיקוח עצמאי או גישה מוגבלת לתקשורת, תועד שוב ושוב כמגזר בעל סיכון גבוה יותר בשרשרת האספקה מאשר רוב פעולות החקלאות והעיבוד היבשתיות. זו הסיבה שתנאי העבודה בכלי שיט משכו תשומת לב רגולטורית ותקשורתית לא פרופורציונלית בהשוואה למגזר החקלאות הימית הרחב בשנים האחרונות. הגבלות יבוא בשווקים מרכזיים מסמיכות כעת במפורש את רשויות המכס לעכב משלוחים שבהם קיימות ראיות מהימנות לעבודת כפייה בשרשרת האספקה, מה שיוצר השלכה מסחרית ישירה על קונים המסתמכים על ספקים עם סיכון מתועד או חשוד לעבודת כפייה, בנפרד ובנוסף לכל השלכה מוניטין או הסמכה. הערכת סיכונים בוחנת יותר ויותר מעבר לעובדים הישירים של החברה, אל סוכנויות גיוס כוח אדם והסדרי צוותים בקבלנות משנה, שכן מקרי עבודת כפייה מתועדים בפירות ים מקורם לעיתים קרובות בשכבת הגיוס והאיוש ולא בפרקטיקות ההעסקה הישירות של מפעיל כלי השיט או המעבד.
