חקלאות ימית בים פתוח

חקלאות ימית בים פתוח היא גידול דגים במים חשופים של האוקיינוס הפתוח, בדרך כלל מעבר ל-3 מיילים ימיים מהחוף ובעומקים של למעלה מ-20 מטר, תוך שימוש במערכות כלובים שקועים או מחוזקים המאושרים לגבהי גלים משמעותיים ומהירויות זרם העולים בהרבה על מה שציוד קרוב לחוף יכול לסבול; סיווג חשיפה ואישור מבני (לדוגמה, תקני DNV) מגדירים את המעטפת ההנדסית. המוטיבציה היא משולשת: גישה למים זורמים ברציפות ועשירים בחמצן המדללים פסולת ומפחיתים סיכון למחלות והיפוקסיה; הקלה בקונפליקטים של שימוש בחוף ובהשפעה חזותית; ומקום להתרחבות כאשר אתרים מוגנים וקרובים לחוף מגיעים לתפוסה מלאה. הפשרות הן משמעותיות: עלויות הון גבוהות פי כמה מגידול קרוב לחוף, דוברות הזנה במקום ביקורי כלי שיט יומיים, בדיקת רשתות ועוגנים מבוססת ROV, ותלות כבדה בחיישנים מרוחקים ואוטומציה להאכלה, הערכת ביומסה וזיהוי תמותה. מספר תחומי שיפוט (תוכנית רישיונות הפיתוח של נורווגיה היא הידועה ביותר) יצרו מסלולי רישוי במיוחד לבדיקת טכנולוגיית ים פתוח, ופעולות שם מכוונות בדרך כלל למינים חזקים כמו סלמון אטלנטי וטרחון צהוב-זנב, כאשר הפרמיה על איכות המים מצדיקה את הפרמיה ההנדסית.