צפיפות זחלים ועומס מיכל

צפיפות זחלים, המבוטאת כזחלים לליטר או למטר מרובע של שטח פני המיכל, ועומס המיכל, הביומסה הכוללת שיחידת הגידול צריכה לתמוך בה, הן החלטות האכלוס העיקריות במדגרה. צפיפויות התחלתיות טיפוסיות נעות בין 20-100 זחלים לליטר עבור מינים ימיים חזקים כמו דניס ולברק, 5-20 לליטר עבור מיני מים קרים עדינים כמו הליבוט וקוד, ועד כמה מאות לליטר עבור דגי מים חמים קטנים. צפיפות גבוהה יותר מפזרת עלויות קבועות ותשתיות מזון חי על פני יותר דגים, אך מגבירה תחרות, מגדילה שונות בגודל, מעלה מטבוליטים מומסים, ומעלה את הסבירות שאירוע כשל אחד יהרוג את כל האצווה. האילוץ המגביל הוא בדרך כלל לא מקום אלא חמצן ושטף פסולת: עומס מיכל זחלים חייב לשמור על אמוניה מתחת לכ-0.1 מ'ג/ליטר ועל חמצן מומס מעל 6 מ'ג/ליטר מסביב לשעון, מה שקובע את כמות המזון המקסימלית ליחידת נפח. הפרקטיקה הסטנדרטית היא לפצל קבוצת זחלים בין מספר מיכלים (הפחתת סיכון 'הכל או כלום'), לדלל אוכלוסיות ככל שהזחלים גדלים, ולהתאים את הצפיפות ליכולת ייצור המזון החי, שכן תת-האכלה במיכל צפוף מפעילה קניבליזם. השפעות הצפיפות מתקשרות עם כל משתנה אחר – אור, זרימה, תזמון האכלה – ולכן החלטת צפיפות היא למעשה החלטת תכנון מערכת שלמה.