תכנון מרחבי ימי
תכנון מרחבי ימי הוא התהליך הרגולטורי של הקצאת מרחב ימי וחוף בין שימושים מתחרים – חקלאות ימית, נתיבי שיט, אזורי דיג, אזורים ימיים מוגנים, תיירות, תשתיות אנרגיה ואזורי שימור – באמצעות מפת יעוד ומסגרת היתרים, בדומה לתכנון שימושי קרקע יבשתי, במקום רישוי כל אתר חווה חדש אך ורק על בסיס יתרונותיו האישיים בנפרד. עבור מפעילים בתחום החקלאות הימית, משמעות הדבר היא שזמינות האתרים נקבעת לעיתים קרובות הרבה לפני שחברה כלשהי מגישה בקשה, מכיוון שהתוכנית המרחבית של אזור עשויה כבר לייעד אזורים ספציפיים כאזורי פיתוח חקלאות ימית, להוציא אחרים כמסדרונות שיט או בתי גידול מוגנים, ולשמור מרחקי חיץ סביב חוות קיימות, אזורי דיג טבעיים או קרקעית ים רגישה לסביבה. תכנון מרחבי מבוצע היטב מפחית קונפליקטים בין משתמשים ואי ודאות ברישוי על ידי מתן קבוצה ידועה של אזורים כשירים למפעילים מראש, במקום משא ומתן פרטני עם כל בעל עניין עבור כל בקשה חדשה, אך תוכניות שלא עודכנו כראוי יכולות לחסום אתרים ביולוגיים טובים יותר לטובת אזורים שיועדו היסטורית ואינם משקפים עוד את מדע כושר הנשיאה הנוכחי. התרחבות ימית לאזורי אוקיינוס פתוחים שלא יועדו בעבר הופכת יותר ויותר לנושא של תהליכי תכנון מרחבי חדשים שנכתבו במיוחד כדי להתאים לחקלאות ימית כקטגוריית שימוש מוכרת לצד מגזרים ימיים ותיקים ומבוססים יותר.
