בקרת ציאנובקטריה (אצות כחוליות)

בקרת ציאנובקטריה מתייחסת לאצות כחוליות (כגון Microcystis, Anabaena ו-Oscillatoria) השולטות בבריכות אוטרופיות, יוצרות קרומים על פני השטח, ויוצרות שלוש בעיות מובחנות: קריסות חמצן כשהן מתות, שחרור רעלנים (מיקרוציסטינים) הפוגעים בדגים, שרימפס ובצרכנים אנושיים, ותרכובות טעם לוואי (גאוסמין, MIB) המזהמות את היבול. הבקרה מתחילה במניעה: ציאנובקטריה משגשגת על זרחן גבוה, pH גבוה (מעל 8.5), ויחסי חנקן-לזרחן נמוכים, ולכן דישון מאוזן, אספקת N מספקת ו-pH יציב מעדיפים אצות ירוקות ודיאטומאות שפירות במקום. לאחר שהן מתבססות, אמצעים פיזיים וביולוגיים באים ראשונים: תמציות קש שעורה, חומרים קושרי זרחן, והגברת אוכלי עשב ואצות מתחרות; נחושת גופרתית ב-0.2-0.5 mg/L Cu היא הטיפול הכימי הקלאסי, אך יש למדוד אותה בזהירות מכיוון שהיא רעילה גם לדגים ברמות גבוהות יותר, לא יעילה באלקליניות גבוהה, והרג פריחה צפופה בבת אחת יכול לעורר קריסת חמצן. הנוהג המומלץ הוא לטפל בחלק מהבריכה, כשהמאווררים פועלים, ולהסיר קרומים באופן מכני. בבריכות שרימפס, פרוביוטיקה והחלפת מים קבועה מדכאות את דומיננטיות הציאנובקטריה. התמורה מבקרה טובה ניתנת למדידה: פחות מקרי חירום של חמצן עם עלות השחר, סיכון נמוך יותר לרעלני כבד, ודגים נקיים מטעם לוואי אדמתי המוריד את מחירי המכירה.