אאוטרופיקציה

אאוטרופיקציה היא העשרת מים בחנקן וזרחן — ממזון שלא נאכל, הפרשות דגים ודשנים — המזינה צמיחת יתר של אצות ופיטופלנקטון, אשר פירוקם צורך חמצן מומס ומערער את יציבות כל מערכת הגידול. בעדשות, ההתקדמות מוכרת: המים הופכים ירוקים ועכורים, עומק סקי יורד מתחת ל-20–30 ס"מ, נוצרת פריחת אצות דומיננטית, וכאשר הפריחה קורסת — לעיתים קרובות לאחר תקופה מעוננת או שינוי בחומרי הזנה — הפירוק מוביל לאירוע היפוקסיה שיכול להרוג את המלאי בן לילה. תסמינים שהמגדלים עוקבים אחריהם הם רמות גבוהות של כלורופיל-a (מעל כ-30 מיקרוגרם/ליטר מסמן לחץ פריחה), pH גבוה מעל 9 במהלך פוטוסינתזה אחר הצהריים, ו-DO בוקר לא יציב. אאוטרופיקציה כרונית מייצרת גם תרכובות טעם לוואי (גאוסמין, MIB) הפוגעות באיכות היבול, ובגידול בכלובים, אותו תהליך מוביל לשקיעת חומר אורגני מתחת לכלובים, וחונק את החיים הבנתיים. הניהול משלב משמעת האכלה כדי למזער קלט חומרי הזנה, החלפת מים, אוורור לגיבוי חמצן, ניהול אצות, ובאזורים עם תקנות פריקה, טיפול בקולחים לפני שהמים עוזבים את החווה. עבור המפעיל, אאוטרופיקציה היא מצב הכשל המרכזי באיכות המים בחקלאות אינטנסיבית, המקשר פסולת מזון, פוטוסינתזה בעדשות, היפוקסיה וסיכון לטעם לוואי לשרשרת סיבתית אחת.