מחלת זימים

מחלת זימים היא אבחנה כוללנית לכל מצב הפוגע בחוטי הזימים ובלאמלות – הרקמה המטפלת בכ-80-90 אחוז מקליטת החמצן וחילוף היונים בדגים – כך שפתולוגיה של הזימים פוגעת בנשימה ובאוסמורגולציה בו-זמנית. הגורמים מתחלקים לשלוש קבוצות עיקריות: חיידקיות (פלבו-בקטריות כמו Flavobacterium branchiophilum הגורמות למחלת זימים חיידקית, המועדפת על ידי עומס אורגני גבוה וטמפרטורות של 12-20 מעלות צלזיוס), טפיליות (תולעי זימים, מחלת זימים אמבית הנגרמת על ידי Neoparamoeba perurans בסלמונידים ימיים, כיני ים נצמדות), ונזק לא זיהומי מאמוניה לא מיוננת גבוהה, pH נמוך, או מוצקים מרחפים השוחקים את הלאמלות. זימים פגועים בעלי שטח פנים מופחת ואפיתל מעובה, כך שמעבר החמצן יורד ואיזון הפחמן הדו-חמצני וחומצה-בסיס מופרע. הרמז האבחוני המרכזי הוא שדגים נגועים מראים התנהגות היפוקסיה קלאסית – 'שאיבת אוויר' מהפני השטח, הצטופפות בנקודות כניסת מים, עייפות – בעוד שקריאות החמצן המומס נשארות תקינות, מה שמכוון את הצוות לבדיקת זימים ומיקרוסקופיה של תכשיר רטוב במקום לפתרון בעיות אוורור. מכיוון שהזימים הם גם איבר חיסוני מרכזי, נזק כרוני לזימים משאיר את הדגים פגיעים באופן קבוע לזיהומים משניים, מה שהופך את המניעה באמצעות ניהול איכות המים לאסטרטגיית הבקרה המרכזית.