תעשיית דגי פיתיון (מיני דגיגים ושינרים)
גידול דגי פיתיון, המרוכז באופן משמעותי בדרום-מזרח ובמרכז-מערב ארצות הברית, מייצר מיני קרפיוניים קטנים, כאשר השינר הזהוב הוא המין המסחרי הדומיננטי לצד מיני דגיגים שונים, במיוחד עבור שוק פיתיונות הדיג הפנאי ולא לצריכת מזון אנושית ישירה. זוהי אוריינטציית שוק מובהקת המעצבת את כלכלת הייצור סביב גידול בריכות בנפח גבוה ובתחלופה מהירה, המותאם לייצור מספרים גדולים של דגים קטני גודל ולא לגידול למשקל שוק יחידני משמעותי כלשהו. הייצור משתמש בדרך כלל במערכות בריכות נרחבות עד אינטנסיביות למחצה עם אספקת מזון טבעית של זואופלנקטון ופיטופלנקטון המשלימה על ידי מזון מסחרי. תזמון וגודל הקציר שונים באופן מהותי מחקלאות דגי מאכל, שכן דרישת שוק הפיתיון רוצה במיוחד דגים חיים קטנים ובגודל אחיד ולא בעלי חיים גדולים יותר, כלומר גידול מעבר לגודל הפיתיון הקטן המיועד מייצג ערך מסחרי אבוד ולא נצבר עבור שוק ספציפי זה. הובלה והחזקה בחיים של דגי פיתיון לחנויות פיתיונות קמעונאיות וישירות לדייגים דורשת שמירה על איכות מים וחמצון לאורך שרשרת הפצה, אשר, בדומה להובלת דגי מאכל חיים ודגי נוי, חייבת לשמור על דגים קטנים ועדינים בחיים ובמצב שניתן למכור אותם דרך תקופות הובלה והחזקה קמעונאית ממושכות פוטנציאלית לפני המכירה הסופית לדייג. ביו-בטיחות ורגולציה של מינים פולשים סביב תנועת דגי פיתיון נושאות תשומת לב רגולטורית מיוחדת בתחומי שיפוט רבים, במיוחד מכיוון שדייגים המשחררים פיתיון חי שאינו בשימוש למים שונים מאלה שבהם נרכש, היוו נתיב מתועד להחדרת מיני דגים לא מקומיים ופתוגנים נלווים לאגני ניקוז חדשים, מה שהוביל תחומי שיפוט רבים לווסת מיני דגי פיתיון, מקורותיהם, ושיטות שחרור או סילוק מותרות באופן מחמיר יותר ממה שניתן היה לצפות למוצר חקלאות ימית בעל ערך יחידני נמוך יחסית.
