איסוף זרעונים
איסוף זרעונים הוא לכידה או ייצור של צעירים דו-קשוותיים (צדפות, מולים, מסרקים) באירוע ההתיישבות, כאשר זחלי פדיבליגר השוחים חופשיים נצמדים באופן קבוע למשטח ועוברים מטמורפוזה – שלב היסוד של גידול רכיכות שעליו נבנה כל תזמון הגידול. איסוף מהטבע פורס 'קאלץ'' (מצע התיישבות) – קונכיות צדפות מנוקות, חבלים מחוספסים, צינורות רשת פלסטיק, או מחרוזות קונכיות מסרק – באזורים ידועים או צפויים לעושר זחלים זמן קצר לפני עונת ההתיישבות, מתואם באמצעות גרירות פלנקטון, זיהוי זחלים ומודלים של התיישבות מונעת טמפרטורה; הוא בעלות נמוכה אך נתון לחסדי התיישבות טבעית משתנה באופן קיצוני, שיכולה להשתנות בסדר גודל בין שנים. ייצור במדגרה מסיר אי-ודאות זו: דגי רבייה מותנים (לעתים קרובות עם מחזורי טמפרטורה), מוטלים, זחלים מגודלים לפדיבליגר במשך שבועיים עד שלושה, ואז מושרים להתיישב על 'מיקרו-קאלץ'' (קונכייה טחונה) או כיחידים במיכלים מבוקרים עם דיאטות אצות מדויקות, לעתים עם שירותי התיישבות מרחוק המספקים זחלים מוכנים להתיישבות לחוות. משתנים מרכזיים באיסוף הם צפיפות ההתיישבות – זרעונים צפופים מדי על מצעי איסוף גדלים לאט ודורשים דילול ידני יקר מאוחר יותר – ואיכות אותות ההתיישבות, שכן זחלים מתיישבים באופן מועדף על משטחים עם ביופילם חיידקי ואותות סידן; חומרים כימיים מעוררים יכולים לאלץ מטמורפוזה אך מייצרים צעירים חלשים יותר. בחירת המקור (טבעי לעומת מדגרה, ואיזה ספק זרעים) קובעת את אחידות הגידול, מצב המחלה, ובסופו של דבר את כלכלת החווה, מה שהופך את אספקת הזרעונים לאחת ההחלטות האסטרטגיות ביותר בגידול דו-קשוותיים.
