חומרי משיכה למזון וטעימות

חומרי משיכה למזון הם תרכובות או מרכיבים המוספים למזון כדי לעורר זיהוי, התקרבות, בליעה והזנה מתמשכת, בעוד שטעימות היא הקבלה החושית המשולבת של המזון לאחר טעימתו. דגים מזהים מזון בעיקר באמצעות רמזים מסיסים במים ונדיפים דרך חוש הריח והטעם, ולכן חומרי המשיכה היעילים ביותר הם תרכובות חנקניות וגופריתיות בעלות משקל מולקולרי נמוך: בטאין, חומצות אמינו חופשיות (במיוחד גליצין, אלנין, פרולין), נוקלאוטידים כמו IMP, טרימתילאמין אוקסיד (TMAO), ואינוזין. קמח קריל וקמח דיונון מוערכים בין היתר כחבילות משיכה טבעיות, והידרוליזט קריל או הידרוליזט חלבון דגים משמשים בשיעור הכללה של 1-5%. טעימות הופכת קריטית בשני מצבים מסחריים: גמילת זחלים למזון מורכב, כאשר הקבלה קובעת את שיעור ההישרדות, והחלפת קמח דגים בחלבונים צמחיים, שהסאפונין והטעמים המרים שלהם מדכאים את הצריכה. אינדיקטורים מעשיים לטעימות ירודה כוללים זמן שהייה ממושך של כופתיות על פני המים, מיון גודל מוגבר עקב הזנה לא אחידה, ומזון על קרקעית הכלוב שנקלט במצלמות. עבור המגדל, אסטרטגיית חומרי המשיכה חייבת להיות מותאמת למין: דגי ים מגיבים בעוצמה ל-TMAO ובטאין, בעוד שמיני מים מתוקים מסתמכים יותר על פרופילי חומצות אמינו. מזון בעל משיכה נמוכה מנפח בשקט את ה-FCR מכיוון שכופתיות שלא נאכלו נספרות כביומסה שנצרכה.