החמצת אוקיינוסים (השפעה על חקלאות ימית)

החמצת אוקיינוסים היא ירידה הדרגתית ב-pH של מי הים, בערך 0.1 יחידה מאז התקופה הטרום-תעשייתית, עם ירידה נוספת צפויה במאה זו. היא נגרמת על ידי עליית פחמן דו-חמצני אטמוספרי המתמוסס במי השטח ומסיט את שיווי המשקל של הקרבונט לכיוון זמינות נמוכה יותר של יוני קרבונט, שהם חומר הגלם שרכיכות ופיטופלנקטון מסוימים משתמשים בו לבניית קונכיות ושלדים של סידן פחמתי. ההשפעה המתועדת על הייצור חמורה ביותר בשלב הזחל: מדגרות צדפות, מולים וסרטנים מסוימים בחוף האוקיינוס השקט של ארה"ב כבר חוו כישלון מדיד ביצירת קונכיות בזחלים ועלייה בתמותה במהלך אירועי עליית מי עומק טבעיים המעלים מים עמוקים שכבר עברו החמצה אל פני השטח, ובכך מדגימים למעשה את כימיית האוקיינוס העתידית הממוצעת עשרות שנים מוקדם יותר. דגי סחוס וגרם מושפעים בדרך כלל פחות ישירות מיצירת קונכיות, אך מראים השפעות תת-קטלניות על התנהגות, גדילה והתפתחות אוטוליתים בקצה התחתון של טווחי ה-pH העתידיים הצפויים. אמצעי הפחתה ברמת המדגרה כוללים ניטור pH וכימיית קרבונט בזמן אמת של מי הכניסה, בופר עם נתרן ביקרבונט או קרבונט במהלך שלבי הזחל הפגיעים, ותוכניות טיפוח סלקטיביות המכוונות לקווי רבייה עמידים להחמצה. זה הופך את החמצת האוקיינוסים לאחד מאיומי כימיית המים הבודדים שחקלאות ימית מתמודדת איתם באופן פעיל באמצעות טיפוח, ולא רק באמצעות הנדסה.