מאזן יונים ולחץ אוסמוטי

כאשר היחס בין יונים בודדים, ולא רק ריכוז המלח הכולל, אינו תקין, דגים ושרימפס מוציאים אנרגיה מטבולית נוספת כדי לתקן את חוסר ההתאמה בין הדם או ההמולימפה שלהם לבין המים הסובבים, עלות המתבטאת בצמיחה ירודה לפני שהיא מתבטאת בתמותה. גידול שרימפס ימי במליחות נמוכה בבריכות פנימיות הוא המקרה הברור ביותר: מי תהום מדוללים מכילים לעיתים קרובות נתרן וכלוריד אך חסרים אשלגן, מגנזיום וסידן ביחס ליחסי מי ים טבעיים, כך שאפילו במליחות כוללת שנראית מספקת, כשל אוסמורגולטורי, קונכיות רכות וסנכרון נשילה לקוי מופיעים עד לתיקון חסרי היונים הספציפיים באמצעות תוספי אשלגן כלוריד או מגנזיום סולפט. העיקרון המנחה הוא שלחץ אוסמוטי תלוי בריכוז היונים המומסים הכולל, אך תפקוד תאי ואנזימטי תלוי במאזן הספציפי של נתרן, אשלגן, סידן, מגנזיום וכלוריד. חקלאים המעבירים דגי רבייה או פוסט-לרוות בין מליחויות מסתגלים בהדרגה, בדרך כלל לא יותר מ-2-5 ppt ליום, מכיוון שסביבה שבה יש חוסר התאמה ביונים, גם אם היא איזו-אוסמוטית בסך הכל, עדיין משבשת את ההובלה הפעילה באפיתל הזימים והמעי.