זיהוי חומרים זרים ומתכות
בקרת חומרים זרים מנהלת את הסיכון של מזהמים פיזיים, שברי מתכת מציוד עיבוד, זכוכית, פלסטיק, שברי עצמות, החודרים למוצר פירות ים מוגמר, באמצעות שילוב של אמצעי מניעה (תוכניות תחזוקת ציוד המפחיתות בלאי הגורם לשחרור שברים, מדיניות זכוכית ופלסטיק שביר המגבילה את נוכחותם באזורי ייצור) וטכנולוגיית זיהוי הבודקת כל יחידה או אריזה לפני שהיא עוזבת את המתקן, במקום להסתמך על מניעה בלבד כדי להבטיח מוצר נקי ממזהמים. גלאי מתכות, טכנולוגיית הזיהוי הנפוצה ביותר בקו הייצור, מעבירים מוצר דרך שדה מגנטי ומסמנים הפרעות הנגרמות על ידי שברי מתכת, עם רגישות מכוילת לזיהוי שברים עד לגודל מינימלי מוגדר עבור מתכות ברזליות, לא-ברזליות ופלדת אל-חלד בנפרד, מכיוון שפלדת אל-חלד קשה יותר לזיהוי בגדלים קטנים של שברים מאשר מתכת ברזלית ודורשת סבילות כיול הדוקה יותר בהתאם. מערכות בדיקת רנטגן, הנמצאות בשימוש הולך וגובר לצד או במקום גלאי מתכות, יכולות לזהות בנוסף חומרים זרים לא-מתכתיים כגון זכוכית, עצמות ופלסטיק צפוף באמצעות ניגוד צפיפות, יכולת שזיהוי מתכות לבדו אינו יכול לספק, מה שהופך את הרנטגן לטכנולוגיית זיהוי מקיפה יותר אך בדרך כלל יקרה יותר. אימות ביצועי הגלאי באמצעות חלקי בדיקה מכוילים בגודל וחומר ידועים המועברים בקו הייצור במרווחי זמן מוגדרים, ולא רק כיול התקנה ראשוני, הוא הבקרה הסטנדרטית המוכיחה שמערכת הזיהוי פועלת בפועל ברגישותה המדורגת לאורך כל ריצת הייצור ולא רק בהגדרה הראשונית.
