דרישת מתיונין

דרישת מתיונין היא הרמה התזונתית של חומצת אמינו גופרית מגבילה ראשונה זו, הנדרשת לצמיחה מקסימלית, המבוטאת כאחוז מהתזונה או גרם לק"ג מזון ביחס לחלבון התזונתי. דרישות טיפוסיות הן 2.2-3.0% מהחלבון התזונתי עבור רוב דגי הים (Dicentrarchus labrax, Sparus aurata) ו-2.5-3.3% עבור סלמונידים, כאשר שרימפס דורשים סביב 2.4-2.9%. מכיוון שציסטאין יכול לחסוך חלק מהדרישה, הערך מצוין בדרך כלל כמתיונין פלוס ציסטין (Met+Cys) ביחס של כ-60:40. מתיונין הוא כמעט תמיד חומצת האמינו המגבילה הראשונה בתזונות מבוססות צמחים, מכיוון שקמח דגים עשיר בו וקמח סויה דל בו. תת-תיסוף מתבטא בצמיחה מופחתת וצריכת מזון לפני כל סימני חסר גלויים, בתוספת מצב נוצות ירוד... או ליתר דיוק, מצב קשקשים וסנפירים ירוד במקרים מתקדמים; ההשלכה התפעולית היא שהחלפת קמח דגים ללא תוספת DL-מתיונינין מדכאת בשקט את ה-FCR ב-10-20%. תיסוף מתיונין חופשי (בדרך כלל 0.2-0.6% מהתזונה) הוא אחת ההתערבויות היעילות ביותר מבחינת עלות במזון ימי מודרני, ושפע מתיונין תומך גם בתפקוד חיסוני ובהגנות נוגדות חמצון מבוססות גלוטתיון.