תוכניות ניטור שאריות (תוכניות לאומיות)

תוכנית לאומית לניטור שאריות היא תוכנית רשמית, מבוססת סיכונים, של דגימה ובדיקות מעבדה, שבאמצעותה הרשויות מוודאות שדגים ורכיכות מגידול עומדים במגבלות שאריות מרביות (MRLs) לתרופות וטרינריות, חומרי הדברה ומזהמים סביבתיים, לפני שהם מגיעים לצרכנים. התוכניות מתוכננות סביב דירוג סיכונים: מינים ומערכות ייצור עם שימוש מתועד באנטיביוטיקה, כגון שרימפס מים חמים ופנגסיוס, זוכים לדגימה אינטנסיבית יותר, בעוד שמזהמים כמו דיאוקסינים, PCB ומתכות כבדות מנוטרים בתדירות נמוכה יותר. הדגימה עוקבת אחר כללים סטטיסטיים, בדרך כלל מספר מינימלי של דגימות למין בשנה הנאספות ברמת החווה, הקציר או העיבוד, וכל דגימה נבדקת עבור פאנל של חומרים בשיטות LC-MS/MS או ELISA עם בדיקות אישור לחיוביים; תוצאות שאינן תואמות מפעילות חקירה, תפיסה אפשרית של המוצר, וביטול אישור שיווק למוצר הפוגע. יצואנים תלויים בתוכניות אלו מכיוון ששווקי מדינות שלישיות, במיוחד האיחוד האירופי, יפן וארה"ב, דורשים שקילות מתועדת לפני אישור יבוא. עבור חקלאים ויצרני מזון, ההשלכות המעשיות הן תיעוד ממושמע של שימוש בתרופות, הקפדה מלאה על תקופות המתנה לפני הקציר, ורכישת מזון רפואי רק באמצעות מרשם וטרינרי, מכיוון שהפרת שאריות בודדת בדגימת יצוא יכולה לסגור פלח שוק לאומי שלם לעונה.